בעברי עזרתי לכול מיני חברות בראיון עובדים (מתכנתים) ובסוף התהליך הערכתי האם העובד מתאים וכמה הוא שווה, הדבר האחרון שעניין אותי זה הקורות חיים, איפה הוא למד ואיפה הוא עבד. בסופו של דבר הוא נבחן בעל פה ובמבחן מעשי ובחצי מהמקרים לפחות מישהו שקיבל משכורת מפוצצת לא היה שווה את הכסף הזה. היה לי מקרה קיצוני של מישהו שבעל פה הוא היה ספץ, נכנסתי איתו למעמקי הפרוטוקולים והייתי בטוח שהוא מועמד מתאים אבל במבחן המעשי הוא לא הצליח, כמובן לא שכרו את שירותיו אבל בכול חברה אחרת היו מציעים לו ישר עבודה.
היום הציעו לי קורות חיים של כותב תוכן, אמרתי שלא מעניין אותי קורות חיים, ואני רוצה רק דוגמאות כתיבה, לא אכפת לי אם הוא למד בביר זיד או בצלאל, אותי מעניין התכלס, והצד המציע נעלב בצורה פסיבית אגרסיבית ואמר שקורות חיים זה הכרטיס של העובד. אני חושב שזו הגישה של רוב האנשים השכירים וגם חלק מהמעסיקים וזו גם הסיבה שמעסיקים כל כך הרבה אנשים לא מתאימים כי הקורות חיים מפוצצים ומרשימים (וכמעט כולם משקרים בקורות חיים ומעגלים פינות) אבל בתכלס אין לעובד את היכולת שהוא הצהיר עליה.
ונסיים בפתגם הידוע, אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו.
ברק