יזמות בהיי טק

בעברי עזרתי לכול מיני חברות בראיון עובדים (מתכנתים) ובסוף התהליך הערכתי האם העובד מתאים וכמה הוא שווה, הדבר האחרון שעניין אותי זה הקורות חיים, איפה הוא למד ואיפה הוא עבד. בסופו של דבר הוא נבחן בעל פה ובמבחן מעשי ובחצי מהמקרים לפחות מישהו שקיבל משכורת מפוצצת לא היה שווה את הכסף הזה. היה לי מקרה קיצוני של מישהו שבעל פה הוא היה ספץ, נכנסתי איתו למעמקי הפרוטוקולים והייתי בטוח שהוא מועמד מתאים אבל במבחן המעשי הוא לא הצליח, כמובן לא שכרו את שירותיו אבל בכול חברה אחרת היו מציעים לו ישר עבודה.

היום הציעו לי קורות חיים של כותב תוכן, אמרתי שלא מעניין אותי קורות חיים, ואני רוצה רק דוגמאות כתיבה, לא אכפת לי אם הוא למד בביר זיד או בצלאל, אותי מעניין התכלס, והצד המציע נעלב בצורה פסיבית אגרסיבית ואמר שקורות חיים זה הכרטיס של העובד. אני חושב שזו הגישה של רוב האנשים השכירים וגם חלק מהמעסיקים וזו גם הסיבה שמעסיקים כל כך הרבה אנשים לא מתאימים כי הקורות חיים מפוצצים ומרשימים (וכמעט כולם משקרים בקורות חיים ומעגלים פינות) אבל בתכלס אין לעובד את היכולת שהוא הצהיר עליה.

ונסיים בפתגם הידוע, אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו.

ברק

יצא לי לנהל כמה משאים ומתנים לאחרונה ולמדתי שני חוקי זהב (אני לא ממש מחדש, זה אלף בית בכול ספר משא ומתן), אבל עכשיו אני יודע את זה:

1. תדע מה אתה רוצה ותרגיש ראוי לזה.

2. אל תהיה קשור לתוצאה, תהיה מוכן ללכת בכול רגע מהמשא ומתן

מי שיעשה שני חוקים אלה, או יהנדס את המצבים מראש ששני החוקים האלה יתממשו ישיג כל מה שהוא רוצה. עכשיו אני במצב מסויים שאני לא יכול לקום וללכת, אני קשור לתוצאה, וזה לא הרגשה נעימה, כי הצד השני (שמתנהג כמו עבריין) דורש דברים שלא מגיעים לו, במקרה הזה אני מוותר לו ונותן לו מה שהוא ביקש במחיר רגשי כבד כי הנזק של לא לוותר הוא גדול יותר מהמחיר של לוותר. (השיקול הקר הוא שעדיף לשלם 45 דולר מאשר לתת לעשרת אלפים דולר לרדת לטימיון, אבל הרגש, או הרגש משתולל לו)

כחלק מהחברה החדשה שאני מקים אני מנהל משאים ומתנים על כל מיני דברים. אני לא הולך להתיימר ללמד מישהו איך לנהל משא ומתן מכיוון שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, ומעבר לכך לכול אחד יש את הסגנון היחודי שלו, מה שעובד לי לא עובד לאחר.

אני חושב שהבסיס לנהל משא ומתן טוב הוא להאמין שמגיע לי, אם מישהו לא חושב שמגיע לו, הוא לא ינסה להשיג את הדיל הטוב ביותר (אני חושב שזה נכון לגבי הכול בחיים)

בכול אופן ה"שיטה" שלי היא לא להיות קשור רגשית לתוצאה, שזה אומר שאני יכול בכול שלב לקום וללכת. אני מאמין שאם אתה חייב להשיג את העסקה אז אין לך מנוף (leverage) וסביר להניח שלא תשיג עסקה טובה כי יריחו עליך שאתה לחוץ. מניסיון שלי בעסקים, כל פעם שקמתי והלכתי הגיע חיזור מאוד מהר אחרי. החיסרון בשיטה היא שלא תמיד אתה יכול להיות מנותק רגשית מהתוצאה.

ברק

אני חושב שכבר כתבתי פה שפתחתי חברה בע"מ, זה כדי למזער את כמות הידיים שנכנסות לי לכיס כדי לממן: חרדים/ערבים/פרזיטים ואוכלי חינם כאלו ואחרים, אני עדיין ישלם מס כמו כלב אבל אני בונה את החברה שלי בצורה חכמה, אם זה יכאב לי יותר מידי, אני בטוח שיש מדינות שיסכימו לקבל אותי תמורת תשלום מס נמוך יותר.

אני קורא עכשיו ספר של בריאן טרייסי שנקרא: Something for nothing שבו הוא מדבר על הטבע האנושי, אחד הפרקים הוא מקדיש את העליהום על העשירים והרצון למסות אותם יותר ויותר כדי לממן אנשים בינוניים שלא לוקחים אחריות על המעשים שלהם, אני חושב שזה ספר חובה לכול מי שרוצה לקבל זוית מבט נוספת על הטבע האנושי (שהוא בעצם ניטרלי והפרשנות של האדם הופכת אותו לחיובי או שלילי)

בכול אופן יש לי שני עובדים, אחד אמריקאי ואחד קנדי. הם לא עובדים בשבילי במשרה מלאה (התחלתי לחפש כבר פיליפינים) אבל הם סוגרים לי שתי פינות כואבות תמורת מחיר הוגן, אני מאוד מרוצה מהם.

ברק